מידע לצוות רפואי

לפי הערכות שנעשו בארה"ב, עד 91% מחולי ה-ME/CFS אינם מאובחנים. חולים שכן אובחנו מדווחים בדיעבד על תהליכים שלקחו שנים, ועל אבחונים שגויים שקיבלו בדרך. האבחון השגוי הנפוץ ביותר הוא של דיכאון.

בעבר, האבחון של ME/CFS נעשה על דרך השלילה. דוח מקיף מאת האקדמיה הלאומית האמריקאית לרפואה (NAM) משנת 2015 ביסס כי ME/CFS עומדת כישות אבחנתית נפרדת אשר יכולה להתקיים בנוסף לאבחנות אחרות, כולל האבחנות הנמצאות ברשימת האבחנה המבדלת. דוח זה קבע שיש לאבחן ME/CFS בהתקיים כל התסמינים הבאים:

​

• ירידה או פגיעה משמעותית ביכולת לעסוק בפעילות שקדמה למחלה, הנמשכת לפחות שישה חודשים ומלווה בתשישות. התשישות הינה קשה, חדשה, איננה תוצאה של מאמץ מתמשך ואיננה חולפת בעקבות מנוחה. 

• תחושת מחלה לאחר מאמץ (Post Exertional malaise - PEM), שבה מאמץ גופני או מנטלי גורם להחמרה מאוחרת וממושכת בתסמינים ולירידה בתפקוד.  

• שינה לא מרעננת ומגוון הפרעות שינה.

• ליקויים קוגניטיביים (לעיתים קרובות מתוארים כ"ערפול מוחי" - "Brain Fog") ו/או אי סבילות לעמידה (תסמינים המופיעים בעמידה ומשתפרים בשכיבה - Orthostatic Intolerance).

​

על תסמיני הליבה הללו להתקיים ברמה בינונית עד חמורה לפחות 50% מהזמן; זהו המפתח להבחנה בין ME/CFS לבין עייפות כרונית הנובעת מסיבות נפוצות אחרות. PEM הוא סימן ההיכר הייחודי לתסמונת, הוא יכול לסייע להבחין בינה לבין מצבים אחרים, ונמצא קשור למדדים אובייקטיבים של פגיעה במטבוליזם האנרגיה האירובית ולסטרס אורתוסטטי.

​

חשוב לדעת שמומחים לתסמונת בעולם עשויים לתקף את האבחנה גם על פי קריטריונים שקדמו לאלו המופיעים בדוח האקדמיה הלאומית האמריקאית לרפואה משנת 2015, וכוללים:

•  הקריטריונים הקנדיים לאבחנת ME/CFS משנת 2003 (2003 ME/CFS Canadian Consensus Criteria).

•  הקריטריונים הבינלאומיים משנת 2011 (International Consensus Criteria 2011).

​

בעבר האבחון של ME/CFS נעשה גם באמצעות 'הקריטריונים של פוקודה' משנת 1994. אלו ספגו ביקורת משמעותית מחוקרים ורופאים מטפלים משום שלא כללו PEM כתנאי הכרחי לאבחון.